"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב..." כותבת המשנה ומתארת מועד שבו היו יוצאות בנות ירושלים לחולל בין שורות כרמי הגפן המבשילה באותה תקופה, ומזמינות את הבנים לחטוף אותן, ולהקים בית ומשפחה.

מן הסתם היה זה טקס סיום להכרות מוקדמת של הבחורים את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי היה זה כבר אחרי שלב ההתלבטויות עם הוריהם עם מי מתאים להם להתחתן.

 

אם נפעיל את דמיוננו, הרי שנראה בעיני רוחנו חג שידוכים מפתה הרבה יותר מאתרי ה JDate של ימינו: שורות שורות של כרם הענבים, משופעים בעלים ירוקים ואשכולות ענבים אדומים, בנות ירושלים בשמלות לבנות בוהקות מחוללות בין השורות והבחורים "חוטפים" אותן. וכפי שכתבו חז"ל "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל" - אימרה שהשתרשה בשפה העברית המתארת שידוך הולם בין גבר לאישה. אכן תאווה לעיניים ולדמיון...

אין ספק שלקרוא את המשנה על טו באב נראה יפה וטוב - אכן "ימים טובים" אולם לצערי עלי לקלקל קצת את החגיגה ולספר לכם כיצד שמענו בפעם הראשונה על מועד זה, והיה זה הרבה לפני תקופת המשנה, ובנסיבות עגומות מאוד.

 

הסיפור נקרא "פילגש בגבעה" והוא מתרחש בתקופת השופטים, טרם המלוכה בישראל. אם כך לפנינו מועד עתיק מאוד, שנהג בישראל בימים קדומים.

וכך היה הסיפור: בן שבט אפריים, הלך לבקש את פילגשו שהעזה ומרדה בו וחזרה אל בית אביה בבית לחם יהודה. בדרכם חזרה צפונה, נטה היום לערוב והם חיפשו מקום לינה בישוב גבעה הנמצא בשבט בנימין, אולם נכונה להם אכזבה שכן "אֵין אִישׁ מְאַסֵּף-אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן" – אנשי גבעה לא ממהרים לארח את הזרים בביתם ומי שעושה זאת בסופו של דבר הוא בן שבט אפריים, איש זקן, הגר בגבעה. ללמדנו שעדתיות או שבטיות תמיד היו.

עוד מתארגנים השניים בביתו של הזקן, מתדפקים בני בליעל על דלת ביתו של הזקן ודורשים "הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ". הפועל י.ד.ע במקרה זה הוא במובן המיני של המילה.

הזקן המבוהל חרד מהאפשרות שזרים יפגעו באורח הבא אליו שהרי מנהג הכנסת האורחים הוא מן המפורסמות עוד מימי אברהם אבינו, ומציע להם "הִנֵּה- בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם...".

הפלצות האוחזת בנו למשמע הצעתו היא כנראה חלק מהנורמה החברתית בתקופת המקראהנוהגת גם בסיפור אנשי סדום (בראשית י"ט). אכן זוהי חברת הרשע בהתגלמותה.

ובחזרה לגבעה, שם אוחז האיש בפילגשו ודוחק אותה אל מחוץ לבית, הישר לזרועותיהם של אנשי בנימין. אלו אונסים אותה כל הלילה באכזריות ומשליכים אותה בפתח ביתו של הזקן שם מוצא אותה בן שבט אפריים בבוקר נטולת רוח חיים ו"וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף".

"וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל". הוא מבתר את גווייתה ל 12 נתחים ושולח נתח לכל אחד מ 12 השבטים כדי לזעזע אותם במקרה.  העובדה שהיה זה מעשה שבוצע בגלל התנהגותו לא באה לידי ביטוי בסיפור המקראי והכתוב מלמד שככה נראתה התקשורת בתקופת השופטים, לא תמונות אלא הדבר האמתי. כצפוי, המעשה מזעזע את כלל השבטי ישראל היוצאים למלחמה עקובה מדם מול שבט בנימין בסופה נותר השבט עם 600 גברים בלבד ועם נדר של שאר השבטים "אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא-יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה".

אבל כידוע 'כל ישראל ערבים זה לזה' וברור ששבט שנותרו בו רק גברים יכחד, וזאת אנחנו רוצים למנוע ולכן נמצאו מספר פתרונות גם הם צבועים בנהרות של דם:

הוחלט להרוג את מי שלא השתתף במלחמה ולא נשבע לא לתת את ביתו לבנימין . כך, יצאו למלחמה על אנשי יבש גלעד, הרגו באנשיהם ולקחו ארבע מאות בתולות בשביל אנשי בנימין. בכך פתרו חלק מהבעיה שכן חסרו עדיין  מאתיים נשים לשאר הגברים, ועל כן ננקט צעד שני: הוחלט לנצל את החג בשילה, "הִנֵּה- חַג-יְהֹוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה..." שבו מחוללות בנות העיר בכרמים (לימים - ט"ו באב), בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות וכך, לא תופר השבועה, שהרי הן נחטפו ולא ניתנו מרצון.

וכך, אגב סיפור מזעזע לכל הדעות בו נכללים אונס והרג ועוד הרג – אנו מתוודעים לחג קדום שהיה חג שידוכים, זוגיות ואהבה שלימים נקרא טו באב.

 

חג אהבה שמח